מבינה מלאכותית לבינה יצירתית?

הכניסה של המידג׳רני (מחולל התמונות ש הבינה המאכותית) לחיינו הציפה מחדש שאלות יסוד בנוגע לעולם היצירתי והאמנותי. מתי אנחנו עובדים עם המכונה ואנחנו אמנים ומתי אנחנו סתם טכנאי מידג׳רני טובים. האתגר שאני מנסה לפצח בימים אלו מול המכונה הוא ״האם ניתן ללמד את המכונה להיות יצירתית״. כדי לענות על זה צריך לחזור למושגי היסוד של התבנית היצירתית -כן, יצירתיות - עד כמה שזה נשמע מוזר -היא תבניתית. במין תפנית לא צפויה בעלילה, הספר ׳הקוד היצירתי׳ אותו כתבתי ב-2008, בעידן אחר, מקבל פתאום רלוונטיות. אז כחלק מהפיצוח החלטתי להעלות פה סדרה חדשה-ישנה של קטעים קצרים מהספר בתקוה שזה יגרום לעוד אנשים לנסות להוציא יצירתיות מהמכונה.

בואו נתחיל. פרק 1: הזרה צורנית או זאת לא מקטרת

בשנת 1929 התפרסמה עבודתו של מגריט -״בגידת הדימויים״ הידועה כ״זאת לא מקטרת״. ציור זה עורר רעש רב בעולם האמנות. הסתבר שבתערוכות רבות שבהן הוצגה התמונה, הצופים הקדישו לה זמן התבוננות רב יותר מאשר לתמונות אחרות. הכותרת יצרה אצלו אי-ודאות וחוסר ביטחון לגבי האובייקט המצויר. כתוצאה מכך שואל הצופה את עצמו, "אם זו לא מקטרת, אז מה זה הדבר המעוקל הזה?" הצופה העומד מול התמונה מתחיל לחפש, אם כן, משמעות חדשה למה שהכיר כמקטרת. במהלך הרצאותי, מצאתי שהדוגמאות המופיעות בשכיחות הגבוהה ביותר הן: ידית דלת, קומקום, רגל אישה, שופר ו... מקטרת. ברגע שבו מעניק הצופה לעצם המעוקל ממשות ו ודאות חדשות, הוא מעביר אותו באופן תודעתי מעולם תוכן אחד לאחר. מעבר תודעתי זה מכונה על ידי הסופר וחוקר הספרות הרוסי הנודע ויקטור שקלובסקי "הזרה" (Estrangement) המכנה המשותף לרוב התשובות שהזכרתי הוא שימוש אינטואיטיבי ומידי בצורה המעוקלת של המקטרת,

׳הזרה צורנית׳ היא מעבר אובייקט מעולם תוכן אחד לאחר המושתת על צורניות. כבר כילדים ניקח מטאטא ונהפוך אותו לגיטרה (או לרובה, אם נהיה כנים). בואו נראה כמה דוגמאות של הרעיון בהן אוביקט בעל צורה מסוימת מחליף אוביקט בעל צורה דומה.

הספר להורדה חינמית בקישור: https://bit.ly/2W60wCB